פסק-דין בתיק ע"א 34290-02-12

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ) מיום 14.01.12 בת"א 1111/09 במסגרתו נדחתה תביעת המערערת לחיוב המשיבים בסך של 110,000ש"ח בגין נזקי גוף.

הרקע לתביעה ופסק דינו של בית משפט קמא

המערערת ילידת 1985 הגישה תביעה על נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה, כאשר הלכה ברחוב הנשיא בבית שמש, נתקלה במפגע לוח מתכת שהונח על המדרכה, ונפלה ונחבלה ברגליה, ידיה ופניה. היא טענה להוצאות שונות שנגרמו לה כתוצאה מהנפילה, בין היתר הפסד השתכרות, נסיעות, עזרה במשק בית וסיעוד. היא גם תבעה נזקים כלליים לעתיד. התביעה הוגשה כנגד משיבה 1, הרשות העירונית שבתחומיה נחבלה המערערת וכנגד משיבה 2, מבטחתה. 

בית המשפט דחה את התביעה בקובעו כי היו סתירות עובדתיות בגרסתה של המערערת, היינו בין האמור בכתב התביעה ובין האמור בתצהיר העדות הראשית שלה. הסתירות שעלו התייחסו למועד התרחשות האירוע ולאופן התרחשותו כאשר לפי כתב התביעה המערערת "נתקלה" במפגע ואילו בתצהירה נטען כי "החליקה" על לוח המתכת. סתירה נוספת נמצאה בגרסתה לעניין ראש הנזק של הפסד השתכרות, בעוד שבכתב התביעה ובשאלון שנשלח למערערת על ידי המשיבה טענה כי לא עבדה מאז התאונה, בתצהירה טענה כי לא עבדה כשבועיים ואז החלה לחזור לעבודה בהדרגה. חוסר בהירות נוסף הוזכר בעניין אופי פציעתה של המערערת.

באשר לאחריות משיבה 1 קבע בית המשפט כי הייתה לה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המערערת, אולם לא הוכח כי חובה זו הופרה. בית המשפט מצא כי ניתן היה לעקוף את לוח המתכת וכי רוחבו איפשר להלך עליו באופן שרק רגל אחת דורכת עליו והאחרת דורכת על המדרכה. עוד נקבע כי לא היו הבדלי גובה בין לוח המתכת  ובין הריצוף המשתלב של המדרכה וכי היו על לוח המתכת פסי רוחב המונעים החלקה. לאור כל זאת נקבע כי אין לראות בלוח המתכת כמפגע ובהנחתו כמעשה בלתי סביר. עוד צוין כי אף אם הופרה חובת הזהירות הרי שלמערערת היה אשם תורם בהיקף ניכר לקרות התאונה.

טענות הצדדים בערעור

לטענת המערערת היא יישבה את חוסר הבהירות לגבי כל אחת מהסתירות שהעלה בית משפט קמא. לדבריה, בעדותה בפני בית המשפט היא תיקנה את הטעות שנפלה בכתב התביעה באשר לתאריך קרות התאונה. גם בתיאור ההתרחשות אין כל סתירה, שכן בשפתה של המערערת אין משמעות להבחנה בין המילה "נתקלה" ובין המילה "החליקה". מבחינתה שתי המילים מתארות את נפילתה. עוד נטען כי המערערת היטיבה להסביר את ה"סתירות" שנמצאו בגרסתה בקשר לחזרתה לעבודה. על פי תצהירה היא לא חזרה לעבודה במשך שבועיים ולאחר מכן חזרה לעבוד בהדרגה בטיפול בילדים, בעוד שלא חזרה לעבוד בעבודות ניקיון בהן עבדה עובר לתאונה. לגבי אופי פציעתה, לטענתה מהקשר הדברים שנכתבו על ידי הרופאה המטפלת בט.ר.ם, אין מקום לטעות כי נמצאו פצעי נשיכה ברירית לחי שמאל שלה.

על קביעת בית המשפט ביחס לאחריות משיבה 1 נטען כי בניגוד לעמדת בית המשפט, הראיות מעלות בבירור שלוח המתכת היה גבוה מהמדרכה והוצב בשיפוע. גם קביעות בית המשפט כי המערערת יכלה לדרוך על הלוח ברגל אחת וכי יש לייחס לה אשם תורם ניכר, אינן מתבססות על ראיות המצביעות על חוסר זהירות מצדה ושגויות הן.

מנגד, לטענת המשיבות, הטענות המועלות בערעור מבקשות התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו על סמך ראיה חפצית ונדונו בהרחבה על ידי בית משפט קמא. הכלל הוא שבית משפט של ערעור אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה המבררת אלא במקרים חריגים ומקרה זה אינו נכנס לגדרם. עוד צוין כי חרף העובדה שנמצאו סתירות בגרסאותיה של המערערת, הן לא השפיעו באופן ישיר על קביעת הממצאים העובדתיים אשר הביאו לדחיית תביעתה.

דיון והכרעה

ערעור זה מכוון כאמור, רובו ככולו כנגד ממצאים שבעובדה. ההלכה בעניין זה ברורה מקדמת דנא ולפיה התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים הנשענים על חומר הראיות והערכת מהימנות עדים היא מצומצמת ביותר ותעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה. כמו למשל, קיומם של פגמים או טעויות מהותיים בהחלטה היורדים לשורש הדברים, או כאשר הממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית אינם מעוגנים בחומר הראיות או שנקבעו תוך התעלמות מראיות שהוצגו ואינם עומדים במבחנים של הגיון ושכל ישר (ע"א 2989/05 קורץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 43).

בהתאם לאמור, במקרה זה, אין מקום להתערבות בממצאי בית משפט קמא באשר לאופן התרחשות התאונה והוכחת הנזק. בית משפט קמא בחן את הראיות שהיו בפניו וקבע כי נמצאו קשיים וסתירות בגרסת המערערת שבגינן לא ניתן לבסס ממצאים בעניין הפסד ההשתכרות או הוכחת נזק קונקרטי אחר. מה גם שמעיון בחומר הראיות עולה כי המערערת אכן שינתה גרסתה באשר לאופן התרחשות התאונה (פרוטוקול מיום 07.04.11) והציגה סתירות באשר לפרק הזמן בו לא עבדה לאחר התאונה. בכתב התביעה דרשה המערערת הפסדי שכר בעבר בסך של 30,000 ש"ח ובשאלון שהוצג בפניה ענתה לשאלות 41, 43 ו-48 כי לא עבדה כלל מאז התאונה. לעומת זאת, בתצהירה נכתב כי לא עבדה למשך שבועיים מאז התאונה ואחר כך חזרה לעבוד בהדרגה. גם כשנשאלה על פשר סתירה זו בחקירתה בבית המשפט ביום 07.04.11, לא סיפקה המערערת תשובה ברורה ליישוב הסתירה וענתה כי לאחר התאונה עבדה בטיפול בילדים עד לחזרתה לעבודה בניקיון. המערערת גם לא הציגה כל ראייה באשר לנזקי הפסד ההשתכרות, לא הציגה אסמכתאות כלשהן לגבי גובה השתכרותה לפני התאונה או אחריה, כמו גם אסמכתא אודות נזקיה בגין הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה ועזרה במשק בית בסך כולל של 80,000 ש"ח כפי שדרשה בכתב התביעה. משכך, כאמור, המערערת לא הוכיחה באופן ממשי קיומו של נזק כלשהו ואף לא נקבה בסכום בגין נזק לא ממוני בכתב התביעה. משכך אפוא, דין הערעור להידחות.

חרף מסקנה זו ומבלי לפגוע בה, וכדי שהתמונה תהייה שלמה, נראה כי באופן עקרוני היה מקום לזקוף למשיבה 1 את האחריות לקרות התאונה ולו באופן חלקי. הינה כי כן, כפי שניתן להבחין בנקל בצילומי הזירה שהוגשו, לוח המתכת נשוא הערעור היה בגודל לא מבוטל, הוא הוצב במרכזה של המדרכה והריצוף המשתלב סביבו היה שבור ושקוע כך שלא ניתן לצעוד אף בסמוך לו. תאונה כתוצאה ממצב דברים זה, נמצאת בתחום הצפיות הסבירה של העירייה. לפיכך, בנסיבות אלה הנחת לוח המתכת הייתה בלתי סבירה והיוותה מפגע המפר את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של משיבה 1 כלפי המערערת.

עם זאת,כאמור בפסק דינו של בית משפט קמא, רוחב המדרכה אפשר מעבר העוקף את לוח המתכת ואת השקע הסמוך לו. המערערת הייתה מודעת למפגע הקיים, עמדה לה האפשרות לצעוד בשולי המדרכה מצדי הלוח או לכל הפחות לצעוד על לוח המתכת רק באופן חלקי ובכך למנוע את הסיכון לעצמה. לפיכך, לו הייתה המערערת מוכיחה את נזקיה, בשל התנהלות זו היה מקום לייחס לה אשם תורם בשיעור ניכר.

כאמור, הערעור נדחה והמערערת תישא בהוצאות המשיבות בסך של 7,500 ש"ח. המזכירות תעביר לב"כ המשיבה את הסכום האמור מתוך כספי הערבון והיתרה תוחזר למערערת. 

ניתן היום,  כ"ו תמוז תשע"ב, 16 יולי 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: